הכירו את מודל אפר"ת לתקשורת נכונה

מאת: דורית חרמון

אפר"ת היא חברה שאני אוהבת מאוד להכניס לבתים של הורים וגם לכיתה
הכלי הזה מאפשר לנו להתנהל אחרת מול הילדים שלנו והתלמידים שלנו.
מודל אפר"ת הוא מודל שמטרתו לתת פרשנות אחרת לאירועים בכלל,
ולהתנהגויות של הילד שלנו בפרט. מטרת מודל אפר"ת היא להוציא אותנו
מהפרשנות האוטומטית שמלווה את כולנו.
למרות שכולנו למדנו אותו במהלך החיים, בוודאי אנחנו כאנשי חינוך בכל פעם שאני מלמדת אותו
צוותי חינוך, אני מופתעת לגלות עד כמה הם לא מיישמים בעיקר כי בזמן אמת לא זוכרים.
במאמר אציע לכם כלים איך להכניס את מודל אפר"ת לכיתה שלכם וגם להורות.

מודל אפר"ת: איך זה עובד?

מודל אפר"ת כולל ארבעה שלבים שמתרחשים בכל אינטרקציה בין אנשים, ברוב
המקרים באופן אוטומטי בלי שאנחנו מודעים לכך, בוודאי ביחסים עם הילדים.
ראשי התיבות של אפר"ת הם:
– מה קרה? האירוע האובייקטיבי שמתאר את העבודות. אירוע
– מה חשבתי? מה שאנחנו אומרים לעצמנו על מה שקרה. האמירה פרשנות
הפנימית הזו מתבססת על סיטואציות מהעבר, על ערכים ואמונות שלנו, על
התפיסה שלנו את הדברים.
– מה הרגשתי? הרגש שעולה אצלנו בעת האירוע. חשוב להבין שהרגש אינו רגש
תוצאה ישירה של האירוע עצמו (הוא לא יצא מהכיתה כשביקשתי – אז כעסתי), אלא תוצאה
של הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע (מה חשבתי על זה כשביקשתי ממנו לצאת מהכיתה והוא לא יצא?).
– מה עשיתי? התגובה שלנו לאירוע היא תגובה
תוצאה ישירה של הרגש שעולה לנו (כעסתי – אז צעקתי).

דוגמה:

בקשה מתלמיד לעבור מקום – אפשרות א'

אירוע – ביקשתי מדני לעבור מקום והוא לא הסכים
פרשנות – הוא מזלזל בי, לא מכבד אותי
רגש – כעס, תסכול
תגובה – לצעוק עליו, לבקש ממנו לעזוב את הכיתה וכו'.

חשוב לזכור שהתגובה שלנו היא האירוע של התלמיד שגם אצלו מתחיל מעגל של מודל אפר"ת עם פרשנות שלילית, שמובילה לרגש של כעס, שמוביל לתגובה לא נעימה וחוזר חלילה, עד להסלמה או לאובדן שליטה של המורה שמרגיש חסר אונים.

בקשה מהתלמיד לעבור מקום – אפשרות ב'

אירוע – ביקשתי מדני לעבור מקום והוא לא הסכים
פרשנות – הוא לא אוהב לשבת מקום שהעברתי אותו, אין לו כוח להעביר את הדברים עכשיו
כיף לו לשבת במקום שהוא יושב
רגש – אמפתיה, הבנה
תגובה – לגשת אליו ולבקש ממנו לעבור מקום עם יד על הכתף וחיוך, להציע לו לבחור לאן הוא עובר וכו'.

חשוב לזכור ששינוי הפרשנות לא משנה את הדרישה שלנו מהילד אבל כן משנה את הדרך שבה אנחנו פונים אליו ומדברים אליו וזה עושה את כל ההבדל.
בנוסף שינוי הפרשנות מצמצם את החוויה שלנו שמזלזלים, לא מעריכים אותנו ומאפשר לנו לשמור על חוסן ולצמצם שחיקה.

, ששינו את NLP את שיטת הדיבור הפנימי גיליתי במהלך לימודי ה־ דיבור פנימי:
חיי.

בסיטואציות מאתגרות למדתי לדבר לעצמי ולתת פרשנות חדשה להתנהגות
של האחר, פרשנות חומלת ומקלה. בכל פעם שהסתיימה סיטואציה שהרגיזה
אותי, ישבתי עם עצמי וחשבתי איזו פרשנות אחרת יכולתי לתת לה. בדרך הזו,
בפעם הבאה שהסיטואציה חזרה על עצמה, המוח שלי כבר לא שלף מייד את
הפרשנות האוטומטית אלא היה מוכן לחשוב על פרשנויות נוספות. הרי בסופו של דבר
רוב ההתנהגויות של התלמידים חוזרות על עצמן שוב ושוב.

בסיטואציות מאתגרות, כאשר אני מתקשה לתת את הפרשנות לקחת פסק זמן:
החדשה במקום הפרשנות האוטומטית, אני מחליטה לעזוב את הסיטואציה,
למשל אם ביקשתי מתלמיד לעבור מקום והוא לא עבר במקום להתעקש להגיד משפט כמו
"אני אטפל בזה בסוף השיעור" ולהמשיך הלאה. באופן מפתיע כשאנחנו משחררים את הסיטואציה
בהרבה מאוד פעמים הילד יעשה מה שביקשנו בלי ויכוח, ברגע שנפסיק ללחוץ.

מחקרים מראים שמה שאנחנו אומרים תשומת לב לשפת הגוף ולטון הדיבור:
הוא רק 7% מהתקשורת הבין־אישית, וכל שאר התקשורת מועברת
בשפת הגוף ובטון הדיבור.
המשמעות היא שלא משנה מה אנחנו אומרים לתלמיד בכיתה, אם אין קשר בין תוכן הדברים
לשפת הגוף שלנו, התלמיד תמיד יאמין לשפת הגוף ולטון הדיבור. אם התלמיד מרגיש
מאוים כשאנחנו ניגשים אליו, האמיגדלה, מבנה דמוי שקד שנמצא במוח ואחראי
על התגובה הרגשית לסכנה – מתחילה לפעול.
כשאנחנו ניגשים לתלמיד עם שפת גוף שהאצבע באוויר, הידיים משולבות,
אנחנו נעמדים מעליו, פותחים לו את המחברת או את הקלמר, מתחילה האמיגדלה, שקד אחורי שיש אצל כולנו ואחראי על ההישרדות שלנו לפעול. כדי להגן על עצמו הילד מגיב על האיום כמו בתגובה הישרדותית
קמאית בטבע, באחת משלוש התנהגויות אפשריות:

התלמיד לא יגיב. הוא קפוא. הפרשנות שלנו: הילד מתעלם מאיתנו ומזלזל. קפיאה:
בריחה: התלמיד יבכה או יברח מהכיתה. הפרשנות שלנו: הוא בוכה מכל שטות, הוא לא יודע להתמודד הוא מתנהג בחוצפה.
התלמיד, ירים את הקול, ייכנס להתקף זעם, יתחצף אלינו וכן הלאה. הפרשנות מאבק:
שלנו: התלמיד מזלזל בי, הוא חצוף וכו'.

בכל אחת משלוש הסיטואציות, בהתאם לפרשנות שלנו עלולה להיות הסלמה בסיטואציה וקלקול היחסים. לעומת זאת אם ניגש בנועם, בחיוך ושפת הגוף שלנו תשדר נעימות, גדל הסיכוי שהתלמיד יעשה את מה שביקשנו ממנו. ואם לא, האופציה לחזור ולהשתמש בצעקות, תמיד קיימת.

גם אם זה נראה מורכב כל מה שנדרש מאיתנו זה עבודת מודעות ואימון כמו כל דבר גם ללמוד להתנהל עם החברה אפר"ת דורש בעיקר תרגול, הרווח ליחסים שלנו עם התלמידים ועם עצמנו שווה את ההשקעה.